קול קוראת

המרחב הביתי, שנתפס כמרחב נשי, היה בעל כורחנו למרחב העיקרי בו שהינו מאז תחילת המגפה העולמית. לאור הסגרים והבידודים עבור רבות ורבים הבית הפך ממקלט לסיר לחץ, וממבצר לכלא. הסגר, האבטלה והלחץ הנפשי הובילו לעלייה במקרי אלימות במשפחה, בעיקר כלפי נשים. גם בבתים ומשפחות בהן המצב לא הוביל לכדי אלימות, חוסר השוויון המגדרי הודגש בתקופה זו. חוסר שוויון מגדרי היא תופעה הקיימת בכל רחבי העולם והארץ, המורגשת עוד יותר בחברות פטריארכליות, בהן נדרשת האישה שלא להשמיע את קולה מסיבות דתיות וחברתיות.

התערוכה  מתייחסת למקומן של נשים במרחב הביתי ומבטאת אף את השאיפה לפרוץ החוצה ממנו, לשבור את המוסכמות ולערער את הגבולות. היצירות בתערוכה מהוות שופר לביטוי עצמי והבעת נוכחות עבור האמניות המציגות בה, בעזרתן הן מטילות זרקור על חוסר השוויון המגדרי הקיים במגזרים שונים בחברה שלנו. יצירות האמנות קוראות תיגר על המצב הקיים, מבקשות לעורר מודעות ולהעלות על סדר היום נושאים שאינם מקבלים מספיק תשומת לב תקשורתית, ומהוות במה מעוררת השראה של נשים שיצאו מהמרחב הביתי ופועלות לשינוי מצבן.