מלכת הכיתה

בתערוכתה בונה שפילשר עולם חדש מתוך הריסות הישן. היא חוזרת לנקודת הקלקול על מנת לתקן, לגדול ולהתעצם בדרכה למעלה. היא עוברת תהליך של הזדככות ומנסה  להשתחרר מהכתבות לנורמות חיים ומסגידה לאיקונות.

אחד המקבצים המוצגים בתערוכה יוצר יומנים פרטיים, המורכבים מדפים מצוירים, שעליהם מרחיבה שפילשר: "דפים אלה הם כמו פתקאות קטנות של מספרי טלפון. מעולם לא היו לי יומנים רגילים. במקום כתיבה ביומן ציירתי על פתקאות. היומנים שבתערוכה משקפים חוויות יומיומיות – היחסים שלי עם הזולת, האהבות והאכזבות שלי, המשפחה, החלומות והפחדים שלי". למרות ששפילשר מכריזה שהיא נחשפת ביומניה, בהתבוננות מעמיקה יותר נצפים היומנים כסתומים וכטעונים. כמו בכל עבודותיה גם כאן הדמויות המופיעות הן  גרוטסקיות, ולחלקן פנים מחוקות. הצבע הנוזל ברבים מרישומיה משול לדמעות המשתרעות על פני כל המצע. הטקסט המופיע ביומנים, הכתוב בעברית ובאנגלית, לרוב קטוע ורק רומז על אמירה שאינה נאמרת בשלמותה. על הצופה מוטל להשלים את החסר.