החמור, החומר והרוח

"אַתָּה אֶחָד… וְהַכּל סוֹד אֶחַד…" כָּתַבֹ^–לוֹ אִבְּן^– גְבִירוֹל,/ וְשֶמָּא כָּמוּס הַסּוֹד בֵּין גְבוּלוֹת הַלָּשוֹן?… אָכֵן, מַהוּת הָאֵל וַהֲוָיַת הַשִיר תּוֹבְעוֹת עַד^–כְּלוֹת אֶת מְסִירַת עַצְמִי,/ […]"

איתמר יעוז-קסט

שמיים, מים, אור וחול– אלו הם המרכיבים המרכזיים הנגלים בציוריו של שמעון פינטו. מרחבים גדולי ממדים בצבעי פסטל פסטורליים נראים ביצירותיו ומדגישים את היופי האינסופי של הבריאה. לתוך יופי זה יוצק האמן את עולמו הפנימי ומנסח אותו דרך זיכרונות ילדות מתובלים בצבע. הדימויים נקשרים לנוף ילדותו בערד ומתכתבים עם ההוויה הישראלית, כפי שהיא מצטיירת בתודעתו העכשווית. פינטו עוסק בדינמיקה של תודעת הזמן וקושר בין העבר לבין ההווה, בהציגו את תכניו בהומור דק.

העין החולפת על פני ציוריו המינימליסטיים של פינטו פוגשת באייקונים שותקים, רוויי אור. קיבוצן של העבודות יחד יוצר מעין "כור היתוך גרעיני" קטן, מטעין את החלל ומתווה סביבה אוטונומית ותבונית, שבה הצופה מסוגל להבחין ביחסי החומריות-רוחניות הרוחשים במעמקי הציורים הפשוטים לכאורה. לא מדובר כאן בעלילות כלשהן ולא בסיפורי מתח, וניכרת השוויוניות שבה נוקט פינטו בטיפול בכל מרכיבי הציורים. בסופו של דבר, הצבע הוא הגורם הדומיננטי, הגוף המקשר היוצר את קולן של העבודות ואת האור המהדהד בתוכן. פינטו מרבה לעשות שימוש בצבע הלבן, המכיל למעשה את כל הצבעים, ומכאן נובע עושרו. הלבן מסמל שקט ושתיקה ומציין גם את הריק של הבד. הוא מתמזג בצבעי היסוד – אדום, כחול וצהוב – היוצרים את הקשת הצבעונית הפסטלית שבאמצעותה בורא האמן את מרחביו. הגבעות והחולות הצהבהבים מתחברים ללא הפרד אל השמיים התכולים, כיריעה אחת שלמה.