ארזתי לבד

מיצב, רישום ופיסול בעץ

אריה ברקוביץ אורז. הוא מחבר, מדביק, משלב, מעמיס, מעביר, מעתיק  ומניע את עגלת חייו. התערוכה ארזתי לבד, עוסקת בנושא ההגירה, במעבר מתרבות אירופאית למציאות ישראלית למערבולת של כור ההיתוך. תוך כדי העיסוק בהגירה גולש ברקוביץ אל הזיכרון, אל חוויות הילדות הנארזות יחדיו להווה חברתי פוליטי ומקומי. עבודותיו מורכבות מחלקי עץ שנאספו בנגריות ומשאריות חלקי עץ שנזרקו. הוא משלב את חלקי העץ זה אל זה, ומוסיף בין לבין חומרים רכים כמו בדים, ספוגים וכל פסולת שנקרית בדרכו לשם בניית האובייקט והפיכתו לחפץ מחודש ורענן. החיבורים בעבודות אלה יוצרים קשר בין ישן לחדש, בין קבוע למתכלה, ומעניק יוקרה וחשיבות לשולי.

עיסוקו של ברקוביץ ברדי^–מייד אינו חדש באינוונטר האמנותי שלו, אלא שהפעם הוא עוסק באריזה, ומתייחס לאריזה של חיים. התערוכה מתווה מעין אוטוביוגרפיה ברישום, בפיסול בעץ, ובהכנת סביבה (מיצב). האריזה העצמית של ברקוביץ כיוונה את מבטו פנימה, אל הזיכרון האישי שהיה ארוז בתבניות בתת המודע שלו. הנבירה באריזה אפשרה לו התבוננות מחודשת, והציבה שאלות על אמת או בדיה, על תקוות ופריצה.

התצוגה מעלה זיכרונות מן הילדות, מתייחסת להגירה ולהסתגלות ההדרגתית בה. את כל אלה ברקוביץ אורז בעצמו, מעמיס על גבו, נובר בתוך תוכו, ואורז היטב את תוכנה. במשך שנות חייו בארץ הוא נעמד איתן במקום בטוח שבנה לאורך חייו בשתי ידיות, מקום בו יצירתו משמשת לו להשראה, ובזכות היכולת  להגשימה, היא נפרשת  בפנינו כמראה לחייו.